הדרך המובילה לפלילים
אנשים רבים תוהים מהו ההבדל בין האדם הממוצע – זה המנהל חיים נורמליים ואף מועילים ופרודקטיביים לחברה, לבין זה הגורע מהממוצע הבריא – זה שמנצל את חולשות החברה ונתפס בעינינו כאדם פלילי ומסוכן לחברה. מהו ההבדל התפיסתי בין אדם המציית לאדם שאינו מציית. השאלה הזו, בין אם היא מעסיקה את מפקחי המשטרה ובין אם היא מעסיקה את האדם אשר חזר למכונית שלו ומצא שחלונה נשבר ומערכת הרדיו דיסק נעלמה – היא שאלה שהתשובה עליה אינה פשוטה כלל וכלל. שיחות עם פושעים מורשעים הן לעיתים רחוקות כאלה שבהן ישנו שחור ולבן – הצהרה ברורה באמונה של אדם לכך שמגיע לו יותר מאנשים סביבו. אז מה בכל זאת מאפיין את אותם אנשים אשר מתעקשים, גם אם בכוח ולא בזכות – לשבת על אותו כסא מנהלים דמיוני המעניק להם זכויות יתר וחסינות מענישה ממסדית.
אשליית הקו
האדם הנורמטיבי יוצא הרבה פעמים מנקודת הנחה שקיים קו מפריד בין אדם פלילי לאדם המהווה אזרח צייתן ותקין. למען האמת, לא רק שלא קיים קו – אלא גם שבמקרים רבים לאדם התקין ישנה תחושת זכות גבוהה יותר מלאדם הפלילי. החברה הצרכנית לימדה אותנו שהמקום שלנו בחיים האלה הוא לדרוש כמה שיותר לטובתנו. מערכת הענישה והממסד הדמוקרטי שלנו – לימד אותנו דבר שונה במעט – תדרשו רק כל עוד החברה לא נפגעת, כלל אשר מתרגם בצורה פרקטית ל – תדרשו כל עוד לא תופסים אתכם. במילים אחרות, כאשר הרצון הצרכני שמלמד לדרוש וההוראה הממסדית נפגשים – האדם הממוצע מקבל השקפת עולם לפיה עליו לדרוש ולנסות להשיג כמה שיותר – כל עוד לא מענישים אותו על כך.
מכאן ניתן להסיק, שאותם אנשים אשר נמצאים מהצד השני של הקו שלא באמת קיים, לא בהכרח מתקיימים באווירת 'מגיע לי' שונה מאיתנו. כל אחד מאיתנו לפי החינוך התרבותי המערבי חושב שמגיע לו – כסף, בית פרטי עם בריכה, כסא מנהלים וקומה מפוארת עמוסת ריהוט משרדי. העניין הוא שחלק מאיתנו לא מאמינים שייענשו על מעשים מסויימים. לא משנה עד כמה נכלולי נראה לכם אדם פלילי כזה או אחר – הוא כנראה לא האמין שייתפס. אנחנו עושים מעשים לא חוקיים כל הזמן – דוגמה מושלמת לכך היא נסיעה במעלית מתחת לגיל ארבע עשרה. המחשבה הצודקת היא שהחוק הזה לא ייאכף ולכן אנחנו מרשים לעצמנו, לילדינו ואחינו לבצע את העבירה הזו על החוק (שכמובן אינה פלילית). אולי אנחנו חושבים שאנחנו לא מזיקים בכך לאף אחד אולם במקרה של תאונה או תביעת ביטוח – אנחנו באמת נפגע בחברת המעליות אם נעבור על חוקי הנסיעה בה.
טענה זו נתמכת במידה רבה על ידי המחקרים המראים כי חוקים מיותרים, אשר הציבור הכללי עובר עליהם מתוך הרגל מבלי להאמין במדיניות העונש הממסדית – פוגעים בכוחו של הממסד לאיים ומעלים את אחוזי הפשיעה. אולי אנחנו חושבים שהפנטזיות הנורמטיביות שלנו על קומות מלאות ריהוט משרדי אינן מזיקות ואינן משיקות להלך מחשבה פלילי – אולם בשורה התחתונה מדובר בהמשך של אותו הקו.
אשליית הקו
האדם הנורמטיבי יוצא הרבה פעמים מנקודת הנחה שקיים קו מפריד בין אדם פלילי לאדם המהווה אזרח צייתן ותקין. למען האמת, לא רק שלא קיים קו – אלא גם שבמקרים רבים לאדם התקין ישנה תחושת זכות גבוהה יותר מלאדם הפלילי. החברה הצרכנית לימדה אותנו שהמקום שלנו בחיים האלה הוא לדרוש כמה שיותר לטובתנו. מערכת הענישה והממסד הדמוקרטי שלנו – לימד אותנו דבר שונה במעט – תדרשו רק כל עוד החברה לא נפגעת, כלל אשר מתרגם בצורה פרקטית ל – תדרשו כל עוד לא תופסים אתכם. במילים אחרות, כאשר הרצון הצרכני שמלמד לדרוש וההוראה הממסדית נפגשים – האדם הממוצע מקבל השקפת עולם לפיה עליו לדרוש ולנסות להשיג כמה שיותר – כל עוד לא מענישים אותו על כך.
מכאן ניתן להסיק, שאותם אנשים אשר נמצאים מהצד השני של הקו שלא באמת קיים, לא בהכרח מתקיימים באווירת 'מגיע לי' שונה מאיתנו. כל אחד מאיתנו לפי החינוך התרבותי המערבי חושב שמגיע לו – כסף, בית פרטי עם בריכה, כסא מנהלים וקומה מפוארת עמוסת ריהוט משרדי. העניין הוא שחלק מאיתנו לא מאמינים שייענשו על מעשים מסויימים. לא משנה עד כמה נכלולי נראה לכם אדם פלילי כזה או אחר – הוא כנראה לא האמין שייתפס. אנחנו עושים מעשים לא חוקיים כל הזמן – דוגמה מושלמת לכך היא נסיעה במעלית מתחת לגיל ארבע עשרה. המחשבה הצודקת היא שהחוק הזה לא ייאכף ולכן אנחנו מרשים לעצמנו, לילדינו ואחינו לבצע את העבירה הזו על החוק (שכמובן אינה פלילית). אולי אנחנו חושבים שאנחנו לא מזיקים בכך לאף אחד אולם במקרה של תאונה או תביעת ביטוח – אנחנו באמת נפגע בחברת המעליות אם נעבור על חוקי הנסיעה בה.
טענה זו נתמכת במידה רבה על ידי המחקרים המראים כי חוקים מיותרים, אשר הציבור הכללי עובר עליהם מתוך הרגל מבלי להאמין במדיניות העונש הממסדית – פוגעים בכוחו של הממסד לאיים ומעלים את אחוזי הפשיעה. אולי אנחנו חושבים שהפנטזיות הנורמטיביות שלנו על קומות מלאות ריהוט משרדי אינן מזיקות ואינן משיקות להלך מחשבה פלילי – אולם בשורה התחתונה מדובר בהמשך של אותו הקו.